PC80

התמונה של זכר לחורבן בגודל 48 על 48 ס"מ עשויה ברקמה ובהדפס וממחישה את ההלכה להשארת אמה על אמה ללא סיד.

מקור הדין להשאיר זכר לחורבן בבית דהיינו אמה על אמה ללא סיד הינה בסוף פרק חזקת הבתים שבמסכת בבא בתרא:

ת"ר: כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות? (אמרו לו:) אפשר (לזון) בפירות.
פירות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים? אפשר בפירות אחרים.
מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים? שתקו.
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו".
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט.
וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח.
עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט.
מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא (דג קטן מטוגן).
עושה אישה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט.
מאי היא? אמר רב: בת צדעא (מקום בצד הראש שהיו נוהגות להסיר משם שערן), שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'".
מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים.
אמר ליה רב פפא לאביי: היכא (היכן) מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר".
וכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלים וגו'".

[2]